מראה פסטורלי שקט, מראה כל כך תרבותי סימטרי,

שורות ארוכות ארוכות ומעוצבות בצורת קרונות רכבת. רק מגיניי דויד על הקרונות

רומזים ואומרים...

"לא - לא, איננו אמנות, איננו שקטים. - קול דמי אחים יהודים הטמונים מתחת לאבנים הגדולות, זועקים וצועקים בדממה".

זהו קבר אחים גדול לחלק מקורבנות הפוגרום הנורא שהתקיים בעיר יאשי ,רומניה, בקיץ, יוני 1941.

פוגרום שהיה מתוזמן ומתכונן ע"י שלטונות רומניה ובוצע ע"י הז'נדרמים (כוחות הביטחון) הרומנים, בתמיכת ובעזרה של הנאצים הגרמנים, שכבר היו אז ברומניה (מכוח ברית בין רומניה לגרמניה) .

הניגוד בין בית העלמין השקט והנקי לבין "הרעש" של הקורבנות זעק לשמיים.

כי אני זוכרת את אבא (ששרד את המאורעות הנוראים ) והרבה לספר את קורותיו בפוגרום בעיר בעיר יאשי שברומניה, עיר הולדתו.

אותו יום בסוף חודש יוני שנת 1941, ביום זה אספו את יהודי העיר לחצר ה"קסטורה" (מנהלת המשטרה), בתואנות שווא שהם 'מורדים' ו'מרגלים' ועוזרים למטוסי האויב באיתותי פנסים.

התיאורים של אותו יום נורא ליוו אותי ואת כל המשפחה, כמעט בכל ימי חיי, ואבא שלי הרבה לתאר ולספר איך הובלו היהודים למשטרה בליווי מכות של קתות רובים ומקלות, יריקות וקללות של המונים.

ובחצר המשטרה אלפים נפצעו, נהרגו ונדרסו והגרוע מכל עוד חיכה לאלה ששרדו את היום. הם הובלו לתחנת הרכבת והועמסו על קרונות משא לבהמות או קרונות להובלת חומרים כימיים. בצפיפות בלתי אנושית, כאשר הקרונות מעלים אדים בחום הקיץ ומדיפים צחנה נוראית.

הדלתות ננעלו היטב והחלונות הקטנים שהיו, נאטמו, ובכל קרון הועמסו המוני אדם. וכך החל המסע לשום מקום.

הקרונות נעו על פני המסילה הלוך ושוב, ללא אוויר, ללא אוכל והכי גרוע ללא מים. מסע של 'רכבת מוות' חסרת יעד.

המתים, הגוססים והחיים נותרו ביחד בקרון.

סבלם של הכלואים לא ניתן לתיאור וקשה עוד יותר לתאר את צורות המוות בהם התנסו. הרבה נחנקו מחוסר אוויר והתייבשות.

והעיקר הצחנה הנוראה והבלתי נסבלת עקב התפוררות מהירה של הגוויות בחום הרב ששרר בקרון והגזים שנפלטו מהם.

מעטים מאוד שרדו את התופת הזו ואבי היה ביניהם. אלו שלא שרדו - נקברו בקברי אחים לצדי הדרך והקבר הגדול מכולם, הנה הוא פה בתמונה לנגד עיניי.

על קיר גדול בבית העלמין, חקוקה כתובת באותיות גדולות "על אלו אני בוכייה"